5 ביולי, 2014

"כל זמן שאדם חי – הוא יכול להשתנות" – דוד בן גוריון

 

ביומיום המקצועי שלנו אנו נתקלים לא אחת באירועים שנתפסים בעינינו כשליליים- כישלון בביצוע משימה, אי עמידה בלוח זמנים חשוב, התפרצות רגשית שלא במקומה, הגשת תוצר באיכות ירודה.

ההשלכות לא מאחרות להגיע - משוב שלילי מהמנהל, שיחה מתוחה עם מנהל מקביל, ויכוח סוער עם עמיתים...

אנחנו מאוכזבים, כועסים, מרגישים מותקפים, נכנסים למגננה.

האינטואיציה ממוח ימין לוחשת לנו במתינות שיש כאן שיעור ללמוד.

האגו ממהר להפעיל את החלק הלוגי במוח שמאל, לנתח ולפרש את האירוע, ולצעוק שנעשה כאן אי צדק היסטורי, שרודפים אותנו, שכל המבקרים טועים ומונעים משיקולים זרים. 

רוב העימותים הקשים במקום העבודה מתעוררים עם ניצחונו של החלק הצעקני הזה במוחנו. 

אנחנו יוצאים להתקפת נגד. אנחנו יוצאים למגננה עצמית.

בשלב הזה, כשהתותחים רועמים, לאינטואיציה אין סיכוי להצליח להשמיע את קולה.

חבל. ההפסד כולו שלנו. עד לפעם הבאה שחוזרת על עצמה.

 

הזדמנויות ללמוד מאירועים שליליים ולשפר את עצמנו- להרחיב ידע, להסיק מסקנות אישיות ובינאישיות, ללמוד לנהל טוב יותר את תגובותינו- מוטלות לפתחנו תדיר.

אנחנו לרוב מצליחים בצורה עקבית לפספס את ההזדמנויות הללו, לתייג אותן כהתקפות אישיות, להתבצר בדפוסי החשיבה והפרשנות המוכרים.

הכל תחת התפיסה המוטעית שאנחנו "מגנים על עצמנו".

אבל ממה? והאם כדאי להגן על עצמנו מאפשרות להשתנות? להשתפר? 

 

"שאני אשתפר?" מתמרד האגו, "שהם ישתפרו קודם... אני בסדר גמור..."

אז נכון- גם להם יש מה להשתפר... אלא שכל אחד אחראי רק על תהליך שיפור אחד- השיפור העצמי שלו.

מי שבוחר לייעץ לאחרים אודות השיפור הנדרש אצלם- יישאר במקומו, כלומר ילך לאחור; בעוד שמי שמאמץ את השיפור העצמי כחלק שוטף מעשייתו המקצועית- ולא משנה מאין מגיע הטריגר לשיפור- יתקדם.

 

כי זה העניין עם תהליכי שיפור-

תהליך שיפור שלא יתחיל בשיפור עצמי, לא יתחיל.

אין דבר מעכיר אווירה יותר מלייעץ לאחרים איך להשתפר מבלי ששאלת את עצמך קודם מה חלקך במצב הקיים ובמה אתה יכולת לעשות טוב יותר.

כדאי להימנע מ"עצות טובות" לשיפור האחר, בטח כשהאירוע טרי.

אבל גם בתור הצד המקבל את ה"עצות הטובות" לשיפור, כדאי לנסות- וזה קשה- להפריד בין המהות לנראות.

המהות- שורש הדבר שבו אנחנו באמת יכולים להשתפר בעתיד.

הנראות - ה good looking; הצד המייעץ את העצה הטובה מחפש אולי לצאת נעלה, חכם יותר, טוב יותר. אולי מחפש להקטין אותנו. אז מה... זה שלו ולא שלנו.

כדי לראות את המהות כפי שהיא חייבים לנטרל את האגו, שממוקד כולו אך ורק בנראות; חייבים לצאת מאזור המגננה העצמית וההתקפה הנגדית ופשוט לרצות להשתפר. יותר מכל דבר אחר. וזה- תהליך בינינו לבין עצמנו. אין בו עוד צדדים.

 

הדרך לשם מתחילה בתחקיר, בדיוק כפי שנעשה אחרי אירועי כשל בטיחות צבאיים, אלא שהפעם ההתנהלות העצמית שלנו היא האירוע לתחקיר.

מאוד חשוב לקיים עם עצמנו תחקיר מעצים ולא חקירה-

בעוד שחקירה מתמקדת בעבר ושואלת "מי אשם"? כשכל מטרתה היא הטלת האחריות והתבוססות בהשלכות הכשל, הרי שתחקיר מתמקד בעתיד ושואל "מה צריך לעשות כדי למנוע את הכשל בשנית"?

בעוד שחקירה מדכאת כל רצון לפעול, כי כשמטילים אשמה יש רצון רק להסתתר, הרי שתחקיר מניע לפעולה וללקיחת אחריות, כי המיקוד הוא על יצירת אירוע עתידי מוצלח.

בעוד שחקירה מעמידה אותי בתפקיד הקרבן המואשם, הרי שתחקיר מציב אותי בתפקיד המנהיג המתקן.

אז כדאי להיות עדינים וחכמים עם עצמנו בעת ניהול התחקיר הזה.

ואפשר וכדאי להיעזר בגורם שסומכים עליו- עמית לעבודה נטול משוא פנים, חבר, יועץ, בן זוג, מאמן.

יש סיכוי שמישהו כזה יוכל לסמן לנו את אזור העיוורון שלנו, הרביע הקשה ההוא של חלון ג'והרי, האזור שבו אנחנו עצמנו לא רואים את ההתנהגות והמניעים שלנו בעוד הסביבה דווקא כן.

 

בספרם "הכלים" כותבים פיל סטאטס ובארי מייקלס, "כדי להיות שלמים, עלינו להישאר מחוברים למשהו מעבר לעצמנו. זה דורש מאמץ קבוע, ומשמעות הדבר היא שאדם לעולם אינו יכול להיות יותר מאשר יצירה בתהליך התהוות".

המציאות העגומה והמשמחת היא שאנחנו מגיעים לעולם הזה לא בגרסה הכי טובה שלנו.

אנחנו מגיעים עם גרעין של אינסוף אפשרויות ורק בכוחנו לטפח את הגרעין הזה לכדי מיצוי או להחניק אותו אל מותו.

חיים של עמידה במקום, ללא שיפור עצמי או התפתחות, של הגנה על הקיים, אינם חיים. הם רק קיום להישרדות.

כדי להשתפר באמת, לצמוח, עלינו להתגבר על האויב האכזר ביותר שלנו- האגו.

כמו שאמר נגן הג`אז וינטון מארסליל, "רק הצנועים משתפרים".

הדרך אל הצנעה עוברת בהשמדת האגו, לא פחות מכך. וזו דרך ארוכה וקשה.

הפרס בסופה הוא הגביע הקדוש- יצירת הגרסה הטובה ביותר של עצמנו בחיים האלו.

שווה.

 

 

לחומר נוסף למחשבה לחצו כאן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

----------------------------------------------------------------------------------------------------------

-------------------------------------------------------------------------------------

-------------------------------------------------------

​