שיפור מתמיד-כדרך חיים
5 בספטמבר, 2013
"הרבה יותר קל לפרק אטום מאשר לפרק דעה קדומה" - אלברט איינשטיין
מכירים את הסיפור על הפילון הקשור ליתד מלידתו, של הסופר חורחה בוקאי הארגנטינאי? (מי שלא מכיר, ראו בתחתית הרשימה).
חשבתי לאחרונה על כך שהסיפור הזה התממש בחיי בצורה מעניינת.
מעשה שהיה כך היה-
בימי בית הספר התיכון, הייתי טובה בריצות קצרות. 60, 100 מטר - יופי. מעל 200 מטרים - זה לא נעים לי, הנשימה לא נוחה, כואב לי בצד, אני סופרת את השניות שהחוויה תסתיים... בקיצור - זה לא זה. וכך נוצרה אצלי התפיסה - אני לא יכולה לרוץ ריצות ארוכות. אני לא טובה בזה. זה לא בשבילי.
לאורך השנים ראיתי אנשים אחרים מכניסים את שגרת הריצה לחייהם ונהנים ממנה והצטערתי שאני לא יכולה... חלקם אף הזמינו אותי להצטרף לריצה משותפת. חשבתי שהיה כיף אילו יכולתי אבל סיימתי בתזכורת עצמית שזה לא בשבילי.... אני הרי לא טובה בזה.
מאז חלפו כמה שנים... נגיד... כמעט 30...
לפני שנה ביתי הקטנה ביקשה שנלך לטייל על שפת הים כדי לאסוף צדפים ואולי קצת לרוץ.
אני לא מסרבת לבקשות שלה שמאפשרות פעילות ביחד.
אז נעלנו נעלי ספורט ונסענו לחוף. אספנו צדפים וכשביקשה שנרוץ, חשבתי לעצמי - ילדה בת 9, תוך דקות ספורות תתעייף... נזרום עם זה בשביל ה"ביחד".
וכן, התעורר בי גם יצר סקרנות קטן שאמר - נראה מה יהיה...
רצנו 20 דקות (!!) ונהנינו מכל רגע. היא לא עצרה אז אני לא עצרתי ובזכותה גיליתי להפתעתי הרבה שריצה היא נפלאה (עד כדי ממכרת, למדתי אחר כך) ושאני נהנית ממנה מאוד - תוך כדי ואחרי.
אה, כן. גם למדתי שאני יכולה...
בזכות המאמנת הקטנה שלי אני רצה היום יותר מ 10 ק"מ בשבוע וחשה סיפוק וגאווה מתמשכים.
לא מבינה איך עשיתי ספורט בלי לרוץ כל השנים...
כשאני חושבת על העושר וההרגשה הטובה שהריצה מוסיפה לחיי, לא נותר לי אלא לחשוב על הפילון הקטן ההוא... הפילון שהוא אני ושכנראה מסתתר באזורים מסוימים בכל אחד מאיתנו.
ולמה התאפשר לי כאן השינוי?
כי הייתה יציאה מהדפוס החשיבתי המקובע, היה שחרור, letting go, נפילה חופשית וציפייה סקרנית לבאות.
וכשניגשים למשהו כך – כשבאמת ניגשים למשהו עם דף חלק כזה ובלי קיבעונות מחשבתיים אוטומטיים– דברים מפתיעים יכולים להתרחש... אפשרויות חדשות יכולות להיפתח ודרך של צמיחה יכולה להיסלל.
הדבר נכון לגבי כל יציאה מאזור הנוחות / הקיבעון שלנו - החושים מתחדדים, אנו מגלים טעמים וריחות חדשים ומתרחש תהליך של לידה קטנה של חלק חדש בתוכנו. ובין אם נחליט להישאר עם החלק החדש הזה או לא, הרווחנו חוויה חדשה והתפתחות.
אז שווה לחשוב...
איפה בחיים שלכם היום אפשר לוותר על "אני יודע שאני לא יכול...", "אני יודע שאני לא טוב ב...", "אני יודע שלא יעניין אותי לנסות...." ?
נסו לוותר על קיבעון מחשבתי אחד כזה היום... בתוך הוויתור הזה יכול להסתתר רווח גדול ופתח לתחושה חדשה ומהנה.
*******************
חורחה בוקאי - הסיפור על הפילון
כשהייתי קטן, אהבתי מאוד את הקרקס. במיוחד אהבתי את החיות, ומכל החיות אהבתי את הפיל. במשך ההופעה הציג היצור הענקי הזה את כישוריו.
בהפסקה שבין ההופעות היה הפיל קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה.
היתד לא הייתה אלא חתיכת עץ לא גדולה, ורק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה.
למרות השרשרת הכבדה והחזקה היה ברור לי לחלוטין, שהחיה הזאת שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלות רבה למשוך את היתד הקטנה מהאדמה ולברוח.
התעלומה הייתה ברורה וגלויה לעין:
מה מחזיק אותו שם?
כשהייתי בן חמש או שש, עדיין סמכתי על חכמתם של המבוגרים, שלשאלתי ענו, כי הפיל לא בורח משום שהוא פיל מאולף.
שאלתי את השאלה המתבקשת: אם הוא מאולף, אז למה צריך בכלל לקשור אותו?
לא זכור לי שקבלתי תשובה הגיונית.
עם הזמן שכחתי את תעלומת הפיל והיתד, אך לפני כמה שנים פגשתי מישהו מספיק חכם, שידע את התשובה: הפיל לא בורח כי הוא קשור ליתד דומה מאז שהיה צעיר מאוד.
עצמתי את עיניי ודמיינתי את הגור הקטן, רגע אחרי שנולד...
אני בטוח שאז הפילון דחף, משך, הזיע ועשה הכול להשתחרר, אבל לשווא!
היתד הייתה חזקה ממנו.
אני מוכן להישבע שהפילון היה נרדם מותש מהמאמצים, כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר, וכך גם ביום שאחרי ובזה שאחריו.
עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון, שבו השלים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.
מוסר השכל – לא לפילים בלבד!
הפיל הגדול והחזק הזה שאנחנו רואים בקרקס, לא בורח – כי הוא מאמין שהוא לא יכול.
הוא זוכר את אי היכולת שלו, את תחושת חוסר האונים שהפנים מעט אחרי שנולד.
הדבר הכי נורא הוא שאף פעם לא הטיל ספק של ממש בתכונה זו.
הוא אף פעם לא ניסה לבחון את כוחו מחדש...
לחומר נוסף למחשבה לחצו כאן
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
-------------------------------------------------------------------------------------
-------------------------------------------------------
