שיפור מתמיד-כדרך חיים
16 במאי, 2014
"להיות מאושר לא אומר שהכל מושלם.
זה אומר שהחלטת להסתכל מעבר לחוסר השלמות"-וודי אלן
לאחרונה אימנתי בחורה צעירה שחוותה קושי עם עבודתה.
בכל ערב שבת, עם סיומו של הסופ"ש, נהגה להתפשט בה תחושת מועקה מכבידה לקראת שבוע העבודה העמוס ההולך ומתקרב. תחושת המועקה הזו של ערב שבת ליוותה אותה תקופה ארוכה, והתגברה בעיקר מאז שהתבססה והתקדמה בעבודתה. התחושה הזו העיבה על הנאתה מכל סוף השבוע.
היא תיארה תחושה שהזכירה לה את תקופת לימודיה באוניברסיטה לפני מבחנים- לחץ, חרדה, חשש מכישלון או מציון נמוך, צורך להוכיח את עצמה ולהשוות את עצמה לעמיתיה לעבודה בכל יום מחדש.
המקום שממלאת העבודה בחיינו משתנה עם השנים ועם התפתחותנו המקצועית.
אבל הוא תמיד נוכח, מתקדם איתנו ומזכיר שיש בנו נדבך ייחודי שיכול לבוא לידי ביטוי בצורה ברורה ומשמעותית דווקא שם- האינטראקציה שלנו עם אנשים, ניהול צוות, גישה למערכת הנדסית, הובלת פרויקט, התמודדות עם לו"ז וניהול זמן אישי, מיקוד ולמידה של נושאים חדשים, הדרכה לאחרים, הגדרת אסטרטגיה ומימושה, בחירת טקטיקות פעולה, שת"פ והתחלקות עם אחרים, מתן מענה לשאלות אתיקה של מותר ואסור, נכון ומוטעה, התחבטות פנימית עם קונפליקטים ועוד.
העבודה שלנו תהיה לעתים שדה קרב מאתגר ולעתים מגרש משחקים מהנה. ובכל מקרה, באפשרותנו להפוך אותה למקום צמיחה קבוע.
אז איך מגיעים מכאן לכל אותם מצבי חרדה ומתח בעבודה?
איפה בדרך משהו מתקלקל ומוביל ללחץ והמועקה של המתאמנת שלי, שעוסקת כל יום במקצוע אותו היא אוהבת?!
בסרטון TED קצר ומעניין (קישור למטה), בוחן הסופר האנגלי אלן דה-בוטון את תפיסתנו אודות הצלחה וכישלון מקצועיים ואת ההנחות המקובעות שיש בנו אודותיהם.
הוא סוקר את מציאות העבודה היום שהפכה מציאות מאיימת לרבים -
דווקא בתקופה בה קל מאי פעם למצוא פרנסה טובה, קשה מאי פעם להישאר רגועים ונטולי חרדת קריירה.
נפרדנו מהקאסטות ואנו חיים בחברה מריטוקרטית שמאפשרת התקדמות מקצועית שוויונית לכולם, על בסיס כישוריהם, מה שהיה פעם רק חלום נכסף.
פיתחנו ציפיות כה גבוהות מעולם העבודה, כיוון שנאמר לנו שכולם יכולים להגיע לכל הישג מקצועי, שהשוויון מאפשר לכולם לממש את עצמם ולהגיע לכל תפקיד שירצו, שמי שראויים להצליח יצליחו ושכל אחד מגיע למקום הראוי לו... מה זה אומר אם כך על אלה שאינם מגיעים אל הפסגה?
במקום להדגיש במציאות החדשה את תחושת החופש והאפשרויות, רבים מייצרים בתוכם תחושות קנאה באחר והערכה עצמית נמוכה...
אז איך אפשר להקל על לחצי העבודה?
דה בוטון מציין מספר דרכים -
-
פרידה מהקיטלוג האוטומטי של אדם ע"פ משרתו והבנה שמה שכתוב על כרטיס הביקור שלו אינו מעיד על ערכו האמיתי -
"חטא לשפוט אדם לפי המשרה שלו" -
בריחה מתל הנמלים האנושי, מהתחרותיות והדרמות שלנו, והחלפתם, גם אם לזמן מוגבל, בסגידה למשהו שגדול מאיתנו.
רבים היום מצליחים לבצע את ההתנתקות הזו כשהם בטבע- יער, מדבר, חוף ים, מדרון סקי -
שחרור הרעיון שאפשר להצליח בכל -
Work Life Balance אינו באמת מאפשר מיקסום של שניהם ובכל בחירה יש אלמנט הפסד והוא חלק בלתי נפרד מהרווח.
תאום ציפיות בינינו לבין עצמנו בתחום הזה ימנע אכזבות מנופחות ותחושות כישלון מיותרות -
בדיקה עצמית ווידוא שהגדרת ההצלחה שלנו היא אכן שלנו (ולא שאבנו אותה מאחרים - הורינו, התקשורת, חברים) ווידוא שאנו אכן היוצרים של השאיפות שלנו
-
ויתור על המחשבה שהכל נתון בידינו והשארת מקום מכבד לאקראיות, שחזקה מאיתנו בכל מקרה.
אין כאן סתירה למאמץ לעשות כמיטב יכולתנו, יש כאן הבנה שיכולתנו היא רק משתנה אחד בים משתנים אקראיים
אני והמתאמנת שלי עבדנו עם עוד כמה כלים מחשבתיים-
-
היזכרות בייעוד ובשליחות שיש בעבודה במקום לתפוס אותה רק כמקור פרנסה-
בין אם ניזכר בערך שמביאה עבודתנו לזולת או באפשרויות שהיא נותנת לנו לביטוי עצמי ולהשגת מטרות אחרות שלנו. ככל שנחווה את השליחות והמשמעות שבעבודה, נהנה מתחושה גוברת של סיפוק והנאה.
כמובן שאין הכוונה לאלץ את עצמנו למצוא משמעות בעבודה שאינה מתאימה לנו - במקרה כזה, אין מנוס מהחלפת מקום עבודה או החלפת תחום העיסוק כולו. -
הולדה של פרויקט שכולו שלנו-
הגינו אותו, יזמנו אותו, ליווינו ביצוע או ביצענו- כשחלק מהמטלות בעבודה הן לטפח את הבייבי שלנו, יהיו אפילו רגעים שנתגעגע לעבודה... -
הבנה שהמושלם אינו קיים או שהוא חד גוני-
טעויות וקלקולים מקצועיים הם מנוע הצמיחה וההכרה העצמית החזקים ביותר.
כמו שאמר סומרסט מוהם, "לשלמות יש רק פגם רציני אחד – היא נולדה להיות משעממת" -
סליחה עצמית. כל יום מחדש. על טעויות ובכלל.
-
האטת הקצב - רבים מאיתנו נופלים למלכודת ריבוי המשימות והקצב המטורף בעבודה ושוכחים את המחיר.
Multi tasking עולה הנאה. לפעמים זה לא שווה.
לרוב לא מאפשר העמקה ומיצוי כל משימה.
הוויתור על כמה משימות יכול להתגלות כמשחרר להפליא, מחזיר הנאה למשימות שבחרנו להשאיר.
כדברי הנרי דוד תורו, "החיים קצרים מכדי למהר". -
להפסיק להיקשר לתוצאות בלבד. במקום זאת, ליהנות מהדרך.
בכל משימה ופרויקט אפשר למצוא חלק מהנה במהלך העשייה בלי קשר לאופן סיומם -
להביא לידי ביטוי חלקים נרחבים ככל האפשר מעצמנו בעבודה.
“אני יודע שהשירה שלי לא משנה כלום בעולם, אבל אני לא יכול שלא לשיר", אמר ז'אק ברל. כך מתבטא אדם ממומש.
עלינו לחפש איך להביא לידי ביטוי בעבודתנו את אותם דברים שאיננו יכולים שלא לעשות אותם, הדברים שמלהיבים אותנו, שמזרימים אנרגיה חיובית ליומנו. זה גם יבטיח הנאה מהדרך. -
למצוא את המינון הנכון -
העבודה המושלמת אינה קיימת ובכל יום עבודה יש חלקים מהנים יותר וכאלה שפחות.
אבל הבחירה בידנו איזה משקל ופרופורציות לתת לכל חלק. בכוחנו להגדיל את החלק המהנה בעשייה ובחשיבה שלנו. -
לקבל את חיינו המקצועיים-
בחלק לא מבוטל מספרות "העזרה העצמית" כיום מבוטא הרעיון שחייבת להיות תכלית נעלה לחיינו ורבים אימצו את הרעיון הזה גם לעולם המקצועי שלהם- אם הם חשים שאינם מממשים את תכלית חייהם המקצועית בעבודה, או שחלילה טרם מצאו והגדירו אותה, הפירוש מיידית הוא כשלון ואומללות.
ביירון קייטי בספרה "לאהוב את מה שיש" מעמידה לחקירה גם את האמירה הזו ובדרכה הנפלאה מראה שאפשר להפוך על פיה את השאיפה המלחיצה של חיפוש תכלית חיים ובמקומה לקבל שחיינו, כפי שהם, הם התכלית. החיים שאנו חיים מקצועית יכולים להספיק, אם רק נכיר בהם ובמה שכבר יש בתוכם. -
מהשוואה להשראה-
לא להשוות ביצועים לאחרים ללא הרף אלא לחפש בעבודה את קרבתם המקצועית של אנשים שמעוררים בנו השראה.
אלה יהיו לרוב אנשים שלא רק חזקים מקצועית אלא גם מבינים את הפתגם המקסיקני "מי שמתחלק במה שיש לו, נשאר עם החלק הטוב ביותר".
שיתוף פעולה הוא ב DNA שלהם. הרצון לצמיחה אישית נטולת לחצים יבוא מאליו בסביבתם.
A kinder, gentler philosophy of success
לחומר נוסף למחשבה לחצו כאן
----------------------------------------------------------------------------------------------------------
-------------------------------------------------------------------------------------
-------------------------------------------------------